בראשית הכל היה אחד. גם אתה ואני. גם השמים והארץ. גם החושך, גם האור.
בראשית הכל היה מחובר ונע לפי המקצב הטבעי,
בסנכרון מושלם בין כל טיפת מים למשב אוויר, בין מולקולה אחת לאחרת.
בין נשימה אחת לזו שאחריה.
ויקראו הסינים לאחד – הדאו. וישליו (שלווה) לבבם מאוד.
אך שלווה זו לא נכחה זמן רב בקרבם. שכן יקומו יום אחד ויאמרו –
אם הדאו הוא אחד, ואתה הוא אני – מה ההבדל בינינו?
איך יתכן שאני כעסי עליך רב, ואתה שמחתך באחר גדולה?
האין אנו אותו מארג?
ויגבר תסכולם מאוד.
ותקום מועצת חכמי הכפר ותאמר – אנו נרד לשורש העניין.
ובנסיונם להבין את הפשר, ישבו, וישקטו, ויתבוננו ימים רבים.
יום עובר ועוד אחד, ויבחינו מועצת החכמים – כי שניים המה, ולא אחד.
וימשיכו ויתבוננו, וישקטו עוד זמן רב.
ויראו חכמי המועצה כי הן החושך והן האור קיימים בכל –
בשמים, ובאדמה. בצומח, ובחי.
בתוך ליבם, ובנשמתם.
ויראו כי צד חשוך לגבעה – בו תנועה אָין והשקט רב מאוד.
ויראו כי בצד זה ישכון הירח, וימלוך הקור.
שם הצומח נסתר תחת לפני השטח –
כי השורשים המה המזינים, ויהה הכל סמיך ודחוס מאוד.
ויראו כי צד מואר לגבעה – בו רוח יש והצליל הומה מאוד.
ויראו כי בצד זה תשכון השמש, וימלוך החום.
שם הכל פורח ופורץ –
כי התנועה היא המניעה, ויהה הכל אוורירי ומתפשט מאוד.
ויגדו החכמים לאמור – לא אחד הוא, כי שניים המה.
ושוכנים השניים בכל.
ויראו את החושך, ויראו את האור.
ויגדו לאמור – לא אחד הוא, כי שונה החושך מן האור אלפי מונים.
וכן האדם האחד בחושך והשני באור, האחד מזין והשני מניע, האחד מכיל והשני פורץ,
ויצא האחד מתוך השני והשני מתוך האחד, ויהא הדאו לשניים.
ויקראוהם – היין והיאנג.
וישובו אל הכפר ובידיהם פיתרונים,
וישליו לב הכפר מאוד.
ויעבור יום ויעברו יומיים, והכפר כמנהגו נוהג.
ויבחינו חכמי הכפר כי לב האנשים אינו שקט.
וישאלו את האישה הכובסת – מה לך?
ותען האישה – אין לי, כי שונה אני אלפי מונים מאישי.
ושונה הוא מילדתנו. ושונה היא מילדנו.
האחד כועס, והשניה לא יודעת נפשה בצחוק.
השלישי בוכה בכי תמרורים, ואילו אני – אני דואגת.
מה יהיה עלי ועל משפחתי?
ויתכנסו שנית מועצת חכמי הכפר, וידונו.
וישבו, וישקטו, ויתבוננו ימים רבים.
ומתוך השקט רואים הם, כי לא שניים הם אלא ארבעה –
כארבעת כיווני הרוח. ויקראוהם "ארבע העונות".
ומתוך השקט רואים הם, כי לא ארבעה הם אלא חמישה –
ויקראוהם "חמשת המעברים".
ויראו חכמי הכפר, כי מספרים יש לאינסוף, והדאו ממשיך ונחלק עוד ועוד.
ותבונת החכמים רבה, ויגדו:
לא חמישה המה, ולא ארבעה. לא שניים ולא שמונה.
כי פנים אינסוף לו – אך הוא כולו הינו אחד.
ויקראו את שמו – דאו.
וישליו לבבם מאוד.
